Skip to Content

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל – דברים לזכרו של סמ”ר דיויד סולומונוב ז”ל

דיויד סולומונוב ז”ל

עדי זלק משתף את הזיכרון שלו  –  סמ”ר דיויד סולומונוב ז”ל

רקע

את דיויד הכרתי בפלוגה הוותיקה של הגדוד בגולני. לאחר סיום תקופת המסלול עליתי ביחד עם בני מחזור נוספים לפלוגה.

במחלקה הכרתי את דיויד שהגיע מפלוגת “המסייעת” של הגדוד. דיויד היה חייכן, אחראי ומיד הבחנתי בסולם ערכים הגבוה שלו. “מלח הארץ”. הפרידו בינינו 2 מחזורי גיוס, דיויד התגייס קודם לכן. במונחים של גולני, 8 חודשים זה הבדל תהומי. לדיויד הייתה אוזן קשבת לחיילים “הצעירים” ממנו ועזר לכל מי שהתקשה ביום יום, גם אם לא ממש ביקש עזרה.

הייתה זו תקופה ביטחונית קשה בארץ. ימי “האינתיפאדה השנייה”, פעולות טרור, ירי על כבישים, פיגועי התאבדות באוטובוסים, מרכזי מסחר ובתי קפה נגד אזרחים וחיילים.

במשך כשנה לערך הפלוגה ביצעה פעילות מבצעית. שמירות, סיורים ותקריות, שיכולים להיות כל אחד סיפורים נפרד ולא האמנתי כי שנתיים קודם לכן כשהייתי תלמיד תיכון שאהיה בכלל במצבים כאלה.

בתקופה זו הייתי עם דיויד במחלקה, דיויד היה חבר של כולם וקיבל תפקידי פיקוד וכולנו סמכנו עליו במשימות להם יצאנו. כבר התקרבנו ולמרות הפער במחזורים היינו חברים טובים.

דיויד בלט כחייל מצטיין, דוגמה ומופת ליתר החיילים בפלוגה. מקצוען, הציוד שלו היה מוקפד ומסודר, גולנצי’ק אמיתי וערכי ביחסו לחיילים הצעירים ממנו, שהייתי חלק מהם. בהמשך הצטרף דיויד לכיתת התצפיתנים של הפלוגה וגם שם בלט והצטיין. 

בסיום התעסוקה המבצעית הארוכה שעשינו, לאחר שהפלוגה סיימה בהצטיינות רבה ולמזלנו ללא הרוגים, עברה הפלוגה יחד עם הגדוד להחזיק קו.

הפלוגה קיבלה מוצב והייתה אחראית על הגנת היישובים ושמירת הגבול עם לבנון. קיבלנו גזרה שקטה יחסית, שכן הגזרה לידינו הייתה סופגת התקפות טילים ופצצות מרגמה אבל החלק שלנו היה מאוד שקט. שקט מתעתע.

זכרתי שמאוד שמחנו לקבל את השמירה המבצעית על קו הגבול. המוצב היה בתוך יישוב קטן ויפהפה. בדרך למוצב היינו עוברים לידי בתי הצימרים היפים. ברחוב היו שרים לנו “גולני שלי” ובסיורים היינו עוצרים בנקודות עוצרות נשימה למרגלות הרכסים, צופים בזריחה או נהנים מן השקיעה. החיילים הוותיקים יצאו לעתים לבלות בתוך הישובים, לאורך הקו עד לאירוע לא היו תקריות אש ואפילו היינו זוכים לצאת לחופשים בבית.

היה מתח רב באוויר, ידענו שהאויב צופה בנו, בכל תדריך זה הובהר לנו. הרגשנו בסיורים שבכל רגע זה יכול להתפרץ, אבל אחרי מה שעברנו בתעסוקה המבצעית עד כה הרגשתי די חסין. האמת שגם לא חושבים שלי או לחבר זה יקרה ביום יום.

המורל של הפלוגה באותם ימים היה גבוה מאוד. היינו פלוגה מגובשת. בערבי השישי היינו שרים לכבוד הפלוגה והשבת עד לשעות הקטנות של הלילה. 

את מחבלי האויב ראינו לאורך הגדר, אך נהלי הפתיחה באש היו מאוד מחמירים, כך שפחות או יותר השקט נשמר.

האירוע

לאורך הקו שעליו שמרנו, היו שטחים שהתצפיות של צה”ל לא יכלו לצפות עם המצלמות; היינו מכנים אותם “שטחים מתים” והיה חשש שאם מחבלי האויב ינסו לחדור לישובי המדינה, הם יבצעו זאת בשטחים אלה לאורך הגבול.

בסיורים לאורך קו הגבול היינו עובדים בנוהל מיוחד ומנסים להימנע מלעבור בשטחים “המתים”. הפלוגה הייתה מוציאה מארבים יזומים לשטחים המתים.

דיויד היה מה שכונה אצלנו מ.א. (מחזור אחרון), ממש תכף משתחרר מצה”ל. ביום הכיפור, הוציאה הפלוגה באמצעות כיתת התצפית והצלפים פעילות יזומה לאותו שטח מת. דיויד התנדב להחליף חייל שרצה להתפלל לתפילת יום הכיפורים ויצא במקומו.

המחלקה שלנו אחראית על הסיורים ועתודת כיתת הכוננות באותה העת. הסיור היה מורכב מכמה רכבי האמר.

אני חושב שבגלל התראות, שהיו באותה העת, הסיורים לא נסעו על קו הגבול באותו היום ועצרנו בנקודות תצפית על הגזרה וקו הגבול.

בדיעבד התברר, שברגעים אלה גילה דיויד חוליית צלפים שהתמקמה בצד של האויב ודילג לשיח סמוך כדי לקבל ראות טובה יותר. בעשותו זאת הבחינו בו המחבלים ופתחו עליו באש. בכך מנע דיויד ירי על העמדה שבה ישבו שאר חבריו.

מפקד הצלפים הזעיק סיוע מן המוצב והסיורים שלנו הגיעו. בהמשך גם כיתת הכוננות וכוחות נוספים. פרקנו במרחק מסוים מן המארב והתפצלנו. בשלב מסוים שמענו בקשר שיש “פרחים” (פצועים).

ותימרות עשן עלו מן הגבעות בצד שמעבר לגבול הישראלי.

בדרך חזרה מן היום המתיש (השאירו אותנו עוד שעות בשטח) הגיעו עיתונאים לשביל המוביל מן הגדר, חסמו את הדרך והתחילו לצלם. היו אז שמועות על מצבו של דיויד אבל לא באמת ידענו. התפתח עימות מילולי ואחד העיתונאים אמר משהו כמו, בגלל שנהרג לכם חבר אתם עצבנים ומשהו על זכות הציבור לדעת. כך נודע לנו על מותו של דיויד. נותרנו המומים וחזרנו בשתיקה למוצב.

חלק מהחיילים בכו חרש ואני ביניהם.

דיויד היה בן עשרים-ואחת היה בנופלו. הוא נטמן בבית-העלמין הצבאי בכפר סבא. הותיר אחריו הורים אוולין ז”ל ומרדכי, אח מייקל ואחות מרב. להלוויה הוציאו את המחלקה שלנו. בני המחזור של דיויד נשאו את הארון. זכור לי שגם עשו לנו הכנה מהפיקוד וביקשו שלא נראה דמעות בהלוויה.

אחר כך במשך השנים, הייתי מגיע לאזכרות ומספר לאימו אוולין ז”ל, שביקשה לשמוע,על השינויים בחיים שלי; משפר ציונים על מנת להתקבל ללימודי גבוהים, לומד משפטים, מתחתן והילדים. אוולין הייתה אישה מרשימה, בימי הזיכרון והאזכרה היה תמיד מארחת ומחבקת אותנו כמו הילדים שלה. במיוחד היה חשוב לה לשמוע על דיויד ואפילו שהיינו חוזרים כל פעם על אותם סיפורים, השיחות האלה הסבו לה נחת. היה לה חשוב מאוד שנזכור אותו ואת החוויות שעברנו יחד.

למרבה הצער אוולין ז”ל כבר נפטרה. עד היום, מדי שנה אני מגיע לבית העלמין הצבאי בכפר סבא; וכל פעם נדהם מכמות קברים חדשים שמתווספים; גם פתחו חלקות חדשות במקום שהיה דשא לעמוד קודם. הלב נקרע. היום צריך לעבור חלקות שלמות עד שמגיעים לקבר של דיויד. ואני זוכר אותו היטב, חייל למופת, מקצוען וחבר אמיתי.

זה סיפור הזיכרון שלי

עדי זלקשורה עליונה שני מימין